עוף וחומוס, שניהם ביחד או כל אחד לחוד הם חומרי גלם שאני אוהב כמעט בכל צורה של בישול והכנה. זו כנראה הייתה אחת הסיבות שלא מעט פעמים אלה היו המרכיבים העיקריים של התבשילים של אמא. כשאתה גדל בבית עם 4 אחים ואחיות וזוג הורים עובדים, להכין ארוחות יום יומיות שיקלעו לטעם של כולם זוהי משימה כמעט בלתי אפשרית.
לפני כמה (וכמה) שנים, כשהבן הגדול שלי היה עדיין קטן, היינו יוצאים לטיול יומי ברחובות השכונה בה גרנו. השכונה עדיין הייתה קטנה, עם חנויות קטנות של בעלי מלאכה, מסעדות משפחתיות וקפה אחד מיתולוגי.
יש מאכלים שמתקשרים אצלי לאירועים או חגים. יש את אלה שברור למה הם מתקשרים כמו מופלטה למימונה, או עוגת דבש לראש השנה. אחרים מתאימים עצמם לכמה מועדים כמו בורקס גבינה לשבת ולחג שבועות, סיגרים מרוקאים מתוקים למוצאי יום כיפור וחנוכה, ויש את אלה שמתאימים כמעט לכל ארוחה.
יש את הימים האלה שמרפי מגיע לבקר אותך. הימים ששום דבר לא מסתדר בהם. לא מדובר על דרמות גדולות, אבל איכשהו כל מה שתכננת באותו יום משתבש. זה היה אמור להיות יום פרודיקטיבי, מתוכנן למופת. ואז פדקס מביאים לך את החבילה הלא נכונה...
״מה זה הטעם שיש לעוף?״ שאלה אמא כשהיא עדין מנסה לזהות אותו בעצמה, ״טעים?״ שאלתי בתגובה ״כן, אבל אני לא מצליחה לזהות אותו״. ״סילאן״ עניתי ״אתה מוסיף סילאן לעוף?״ ״כן, וגם סויה״.
״מה זה התבלין הזה?״ שאלה אמא כשהוצאתי את הסומאק מהארון, ״סומאק״ עניתי, ״איזה טעם יש לו?״ ״הוא קצת חמצמץ״ עניתי, ״ולמה אתה משתמש בו?״ המשיכה לשאול, ״אפשר באורז, בקציצות, היום אני מוסיף אותו לעוף״.