כשאנחנו יוצאים לחופש, בעיקר למקומות בהם עוד לא ביקרנו, חלק גדול מוקדש להתנסות וטעימה של מאכלים מקומיים. בדרך כלל אנחנו מדלגים על ה"מסעדות התיירותיות" ומחפשים מסעדות קטנות, שכונתיות, מסעדות שהמקומיים אוכלים בהן. למזלי, כולם אצלנו אוהבים לחוות טעמים חדשים. הבן הצעיר למשל, מסתכל בתפריט ומזמין את המנה שעדיין לא אכל לפני כן.
לשמחתי, אצלי בבית כולם פודיז. אחד הדברים האהובים עלינו כמשפחה זה לנסות מאכלים חדשים. התחושה שאתה עומד לטעום מנה שלא טעמת לפני כן מעבירה בי, כמו גם בזוגתי ובשני המבקרים הכי קשים שלי, המתבגר והבוגר, רטט של הנאה.
״אמא, איך מכינים ממולאים?״ ״ממולאים? זה ממש פשוט״ ענתה אמא. עבור אמא כל תבשיל היה ממש פשוט. ובאמת, כשהייתי מסתכל עליה מבשלת, זה היה נראה פשוט מאוד.
רולדת בצק עלים ממולאת זה מאכל של אבא, כלומר מאכל שאבא היה מכין. הוא קרא לזה בורקס של עצלנים. בדרך כלל המטבח היה הממלכה של אמא, אבל בפעמים שאבא השתלט על המטבח הוא היה מכין את מנות הדגל שלו, ואחת מהן הייתה הרולדה.
״מה זה, אבא?״ שאל אותי הבן הצעיר מסתכל על הצלחת שהנחתי מולו. ״לפת״ עניתי. ״לפת?״ הוא חזר אחרי מסתכל בי במבט תוהה. ״Turnip" אמרתי, ״ טורניפ בעברית זה לפת״. למרות שהוא מדבר עברית שוטפת ואם צריך גם קורא וכותב, יש עדיין מילים שהתרגום לאנגלית הכרחי.
מערכת היחסים ביני לבין חצילים במשך שנים הייתה של התעלמות הדדית. הוא היה שקוף עבורי. הייתי עובר על פני דוכן חצילים בשוק, ואפילו לא הייתי מבחין בו. כשמישהו היה מכין מנת חצילים הייתי מתעלם ממנה כאילו לא הייתה.
