יש כאלה שקוראים לקציצות בשר ברוטב עגבניות אוכל של ילדים. אם ככה, אז אני ילד. קציצות בשר ברוטב עגבניות הן אחד המאכלים היחידים שאני אוהב מאז שאני זוכר את עצמי. בכלל, יש מעט מאוד מאכלים שאני עדיין אוהב כמו בעבר. מאמא למדתי שאם מכינים קציצות ברוטב עגבניות, כדאי תמיד להכין כמות כפולה, וגם אז לא בטוח שזה יספיק.
לפני כמה (וכמה) שנים, כשהבן הגדול שלי היה עדיין קטן, היינו יוצאים לטיול יומי ברחובות השכונה בה גרנו. השכונה עדיין הייתה קטנה, עם חנויות קטנות של בעלי מלאכה, מסעדות משפחתיות וקפה אחד מיתולוגי.
כשאנחנו יוצאים לחופש, בעיקר למקומות בהם עוד לא ביקרנו, חלק גדול מוקדש להתנסות וטעימה של מאכלים מקומיים. בדרך כלל אנחנו מדלגים על ה"מסעדות התיירותיות" ומחפשים מסעדות קטנות, שכונתיות, מסעדות שהמקומיים אוכלים בהן. למזלי, כולם אצלנו אוהבים לחוות טעמים חדשים. הבן הצעיר למשל, מסתכל בתפריט ומזמין את המנה שעדיין לא אכל לפני כן.
לשמחתי, אצלי בבית כולם פודיז. אחד הדברים האהובים עלינו כמשפחה זה לנסות מאכלים חדשים. התחושה שאתה עומד לטעום מנה שלא טעמת לפני כן מעבירה בי, כמו גם בזוגתי ובשני המבקרים הכי קשים שלי, המתבגר והבוגר, רטט של הנאה.
״אמא, איך מכינים ממולאים?״ ״ממולאים? זה ממש פשוט״ ענתה אמא. עבור אמא כל תבשיל היה ממש פשוט. ובאמת, כשהייתי מסתכל עליה מבשלת, זה היה נראה פשוט מאוד.
יש מאכלים שמתקשרים אצלי לאירועים או חגים. יש את אלה שברור למה הם מתקשרים כמו מופלטה למימונה, או עוגת דבש לראש השנה. אחרים מתאימים עצמם לכמה מועדים כמו בורקס גבינה לשבת ולחג שבועות, סיגרים מרוקאים מתוקים למוצאי יום כיפור וחנוכה, ויש את אלה שמתאימים כמעט לכל ארוחה.
אחד הזיכרונות הכי חזקים מימי ילדותי הוא של אמא עומדת ליד השולחן במטבח הקטן והצר. בקצה השולחן מחוברת מטחנת בשר עשויה מברזל יצוק, בולטת מעט מחוץ לדופן השולחן. מתחת לפתח היציאה של המטחנה קערה עמוקה. לצד המטחנה, צלחות עם בצל, שום, פטרוזיליה, כוסברה ופרוסות לחם שהושרו במים ונסחטו, וכמובן בשר. חוץ מימי שישי, בימי שישי את הבשר החליפו פיסות פילה דג. כמו בטקס,