"תגיד, אתה יודע לבשל אוכל פרסי?" שאלה אותי ידידה לפני זמן מה. "קצת" עניתי. "אתה יודע לבשל גורמה סבזי?" הוסיפה ושאלה, "לא, אף פעם לא ניסיתי". "אולי תנסה? אני רוצה להפתיע את בעלי, זה אחד המאכלים שהוא הכי אוהב, ואני, גם אם חיי יהיו תלויים בזה, לא מצליחה לבשל את זה כמו שצריך"
אני אוהב מאפים. מלוחים, מתוקים, חריפים...לא ממש משנה לי, העיקר שיהיה טרי וחם. כשהבן הצעיר היה תינוק, הייתי יוצא לטייל איתו בעגלה בשכונה שבה גרנו. היו לנו תחנות קבועות שהיינו חייבים לעצור בהן.
״מה אתה מכין?״ שאלה זוגתי כשהתלבטתי מה להביא לשבת אחר הצהריים אצל חברים. ״לא ממש יודע״ השבתי. כשאין לי רעיון מה לבשל אני בדרך כלל הולך לעשות קניות. הלכתי לחנות הירקות השכונתית ומילאתי את עגלת הקניות.
״בואו, הולכים לבקר את סבתא״ אמר אבא. שמחנו, אחי ואני מאוד אהבנו את הביקורים אצל סבתא. סבתא גרה בשכונה ישנה בצד השני של העיר. באותם שנים להגיע אליה היה כרוך בנסיעה בשני אוטובוסים, והליכה לא קצרה ברגל.
״אתה באמת יודע לבשל?״ שאלה איזבל (שם מומצא בהחלט) כשישבנו לפנות בוקר במסעדה קטנה בפריז אחרי בילוי של לילה רווי אלכוהול. במעורפל זכרתי שדיברנו במשך הערב על אוכל ועל בישולים. כנראה שהאלכוהול גרם לי להרגיש לפחות גורדון רמזי כי עניתי ״כן, אני מבשל מצוין״ מנסה להרשים את איזבל.
אחד הדברים שהכי זכורים לי מהמטבח של בית ההורים הוא המספר הרב של הסירים שעמדו בו זמנית על הגז. במטבח של כ 8 מטר מרובע שהכיל בתוכו פינת אוכל, נראה לי שבכל רגע נתון היו לפחות 3-4 תבשילים שונים מתבשלים על הכיריים, ובדרך כלל מתווספים אליהם מאפה או שניים בתנור.
