עוף וחומוס, שניהם ביחד או כל אחד לחוד הם חומרי גלם שאני אוהב כמעט בכל צורה של בישול והכנה. זו כנראה הייתה אחת הסיבות שלא מעט פעמים אלה היו המרכיבים העיקריים של התבשילים של אמא. כשאתה גדל בבית עם 4 אחים ואחיות וזוג הורים עובדים, להכין ארוחות יום יומיות שיקלעו לטעם של כולם זוהי משימה כמעט בלתי אפשרית.
״מה אפשר להביא?״ שאלתי את החברים שהזמינו אותנו להדלקת נר חנוכה. ״מה שבא לך״ ענו, ״אנחנו סומכים עליך שתביא משהו טעים״. זו בדרך כלל התשובה כשאני שואל מה להביא, מה שמאתגר אותי כל פעם למצוא משהו חדש ומעניין להביא.
״תנסה, לפחות פעם אחת, ואם זה לא יהיה לך טעים אני אכין לך משהו אחר״ הייתה אמא מנסה לשכנע אותי. אבל אני בשלי, מסרב אפילו לטעום. ״שמתי בקציצה רק דברים שאתה אוהב, תפוח אדמה, גזר...״ המשיכה
אחרי שהגשם הראשון מגיע, והרוח מסחררת את עלי השלכת ומבהירה שהיא פה כדי להישאר לפחות עד האביב, אני מוצא את עצמי חוזר אל אחד המאכלים שעושים לי תמיד חם בלב, וגם בבטן. למרות שכילד לא הסכמתי לאכול מאכלים שמכילים יותר ממרכיב אחד,
יש כאלה שקוראים לקציצות בשר ברוטב עגבניות אוכל של ילדים. אם ככה, אז אני ילד. קציצות בשר ברוטב עגבניות הן אחד המאכלים היחידים שאני אוהב מאז שאני זוכר את עצמי. בכלל, יש מעט מאוד מאכלים שאני עדיין אוהב כמו בעבר. מאמא למדתי שאם מכינים קציצות ברוטב עגבניות, כדאי תמיד להכין כמות כפולה, וגם אז לא בטוח שזה יספיק.
אצל ההורים קוסקוס אכלו רק בדרך אחת. את הקוסקוס היו מכינים בעבודת יד, ומאדים מעל סיר מרק. בימים שאמא הכינה קוסקוס אי אפשר היה להיכנס אל המטבח הצפוף שלנו. בקערה אחת סולת שאותה היא הייתה מרטיבה לאט לאט במים, תוך כדי ערבוב כדי שלא ייווצרו גושים.
כשאנחנו יוצאים לחופש, בעיקר למקומות בהם עוד לא ביקרנו, חלק גדול מוקדש להתנסות וטעימה של מאכלים מקומיים. בדרך כלל אנחנו מדלגים על ה"מסעדות התיירותיות" ומחפשים מסעדות קטנות, שכונתיות, מסעדות שהמקומיים אוכלים בהן. למזלי, כולם אצלנו אוהבים לחוות טעמים חדשים. הבן הצעיר למשל, מסתכל בתפריט ומזמין את המנה שעדיין לא אכל לפני כן.