״איזה ריח טוב״ אמרה זוגתי כשנכנסה הביתה אחרי יום עבודה ארוך. ״אני רואה שחזרת להשתמש במתנה שקנינו לך״. כשעברנו לגור בארצות הברית לא ממש מצאנו לחם שאהבנו באיזור שבו גרנו, ואחת המתנות הראשונות שזוגתי והילדים קנו לי הייתה מכונת לחם. ״בא לי לחם עם שום״ אמר הבן הבכור ״אבא, אני רוצה לחם עם גרעינים״ המשיך אחריו הצעיר. ״אולי תכין לחם עם רוזמרין ועגבניות מיובשות?״ שאלה זוגתי.
דן, חבר ילדות שלי, ואני בילינו ביחד ימים ארוכים של הנאה. באחת הפעמים אמא שלו הציעה לנו לאכול ושאלה אם אני אוהב פשטידה. ״מאוד״ השבתי בשמחה. פשטידה מרוקאית הייתה אחד המאכלים האהובים עלי.
״תנסה, לפחות פעם אחת, ואם זה לא יהיה לך טעים אני אכין לך משהו אחר״ הייתה אמא מנסה לשכנע אותי. אבל אני בשלי, מסרב אפילו לטעום. ״שמתי בקציצה רק דברים שאתה אוהב, תפוח אדמה, גזר...״ המשיכה
בילדותי, היו שני סוגי לחמים. לחם לבן ולחם שחור. לשבת היו גם חלות, חלה עגולה מתוקה וחלה רגילה. כשרצו לפנק אותנו קיבלנו לחמניות. לא שכאן היה מבחר גדול יותר, גם כאן היו שני סוגים, לחמנייה ארוכה, ולחמנייה עגולה. כמו שכבר סיפרתי,
אצל ההורים קוסקוס אכלו רק בדרך אחת. את הקוסקוס היו מכינים בעבודת יד, ומאדים מעל סיר מרק. בימים שאמא הכינה קוסקוס אי אפשר היה להיכנס אל המטבח הצפוף שלנו. בקערה אחת סולת שאותה היא הייתה מרטיבה לאט לאט במים, תוך כדי ערבוב כדי שלא ייווצרו גושים.
״מה יש לארוחת ערב?״ שואל המתבגר תוך כדי שהוא משליך את התיק לפינת המטבח ופותח את המקרר. ״לא יודע״ אני עונה. ״אני מת מרעב״ הוא ממשיך. אחד ההרגלים שאנחנו כמשפחה משתדלים לשמור זה לאכול ביחד ארוחת ערב, מה שאומר שכל יום צריך לבשל. יש לי כמה כללים בסיסיים לבישול יום יומי.
