עוף וחומוס, שניהם ביחד או כל אחד לחוד הם חומרי גלם שאני אוהב כמעט בכל צורה של בישול והכנה. זו כנראה הייתה אחת הסיבות שלא מעט פעמים אלה היו המרכיבים העיקריים של התבשילים של אמא. כשאתה גדל בבית עם 4 אחים ואחיות וזוג הורים עובדים, להכין ארוחות יום יומיות שיקלעו לטעם של כולם זוהי משימה כמעט בלתי אפשרית.
״תנסה, לפחות פעם אחת, ואם זה לא יהיה לך טעים אני אכין לך משהו אחר״ הייתה אמא מנסה לשכנע אותי. אבל אני בשלי, מסרב אפילו לטעום. ״שמתי בקציצה רק דברים שאתה אוהב, תפוח אדמה, גזר...״ המשיכה
אחרי שהגשם הראשון מגיע, והרוח מסחררת את עלי השלכת ומבהירה שהיא פה כדי להישאר לפחות עד האביב, אני מוצא את עצמי חוזר אל אחד המאכלים שעושים לי תמיד חם בלב, וגם בבטן. למרות שכילד לא הסכמתי לאכול מאכלים שמכילים יותר ממרכיב אחד,
יש כאלה שקוראים לקציצות בשר ברוטב עגבניות אוכל של ילדים. אם ככה, אז אני ילד. קציצות בשר ברוטב עגבניות הן אחד המאכלים היחידים שאני אוהב מאז שאני זוכר את עצמי. בכלל, יש מעט מאוד מאכלים שאני עדיין אוהב כמו בעבר. מאמא למדתי שאם מכינים קציצות ברוטב עגבניות, כדאי תמיד להכין כמות כפולה, וגם אז לא בטוח שזה יספיק.
יש מאכלים שאף פעם לא נמאס לי מהם. אחד מהם הוא הקובה. בין אם זה קובה אדום, צהוב, חמוסטה, קובה ניא או קובה נבלוסיה, שחלק מכירים אותו כקובה מטוגן. אני אוהב את כולם. בחלק מהם, כמו הקובה חמוסטה, הקובה החמוץ, לקח לבלוטות הטעם שלי לא מעט זמן להתרגל ולאהוב. אבל עם הקובה המטוגן זו הייתה אהבה מהביס הראשון.
אצל ההורים קוסקוס אכלו רק בדרך אחת. את הקוסקוס היו מכינים בעבודת יד, ומאדים מעל סיר מרק. בימים שאמא הכינה קוסקוס אי אפשר היה להיכנס אל המטבח הצפוף שלנו. בקערה אחת סולת שאותה היא הייתה מרטיבה לאט לאט במים, תוך כדי ערבוב כדי שלא ייווצרו גושים.