לא משנה אם אתם קוראים להן גרייבה, רייבה או ג׳רייבה, העוגיות האלה ממכרות. כשאני מכין אותן, אני חייב להסתיר חלק מהן שבני הבית לא יחסלו אותן לפני שהן תתקררנה. אני לא ממש זוכר מתי טעמתי את העוגיות האלו בפעם הראשונה, נראה שהן תמיד היו שם, חלק ממבחר העוגיות שאמא הייתה מכינה לשבת. עם הזמן שכחתי אותן.
רולדת בצק עלים ממולאת זה מאכל של אבא, כלומר מאכל שאבא היה מכין. הוא קרא לזה בורקס של עצלנים. בדרך כלל המטבח היה הממלכה של אמא, אבל בפעמים שאבא השתלט על המטבח הוא היה מכין את מנות הדגל שלו, ואחת מהן הייתה הרולדה.
אחד הדברים האהובים עלי הוא חיפוש מתכונים חדשים, או שינוי של מתכונים קיימים. בדרך כלל כשאנחנו מתארחים או מארחים אלו הפעמים שנחה עלי חדוות היצירה ואני הופך את האורחים לשפני נסיון של מאכלים שמעולם לא הכנתי. באחת מהפעמים בקיץ שעבר שהתארחנו אצל חברים ושאלתי מה להביא, התשובה הייתה איזה שהוא סלט. ״מה את אומרת על סלט עדשים שחורות ובטטה?״ שאלתי את הזוגה. ״בטטה?״ היא הסתכלה עלי במבט מרחם, ״זה לא אחד מהירקות האלה שאתה לא אוכל?״
אחד הזיכרונות הכי חזקים מימי ילדותי הוא של אמא עומדת ליד השולחן במטבח הקטן והצר. בקצה השולחן מחוברת מטחנת בשר עשויה מברזל יצוק, בולטת מעט מחוץ לדופן השולחן. מתחת לפתח היציאה של המטחנה קערה עמוקה. לצד המטחנה, צלחות עם בצל, שום, פטרוזיליה, כוסברה ופרוסות לחם שהושרו במים ונסחטו, וכמובן בשר. חוץ מימי שישי, בימי שישי את הבשר החליפו פיסות פילה דג. כמו בטקס,
״מה זה, אבא?״ שאל אותי הבן הצעיר מסתכל על הצלחת שהנחתי מולו. ״לפת״ עניתי. ״לפת?״ הוא חזר אחרי מסתכל בי במבט תוהה. ״Turnip" אמרתי, ״ טורניפ בעברית זה לפת״. למרות שהוא מדבר עברית שוטפת ואם צריך גם קורא וכותב, יש עדיין מילים שהתרגום לאנגלית הכרחי.
בדרך כלל אני משתדל להימנע מפחמימות, וזה לא קל, כי אני ממש, אבל ממש אוהב מאפים. בורקסים, פיצות, אמפנדס, אגרולס, דמפלינגס, עוגות, עוגיות... כמעט כל דבר שעטוף בבצק אפוי או מטוגן טעים לי. הריח המשכר של האפייה שממלא את הבית גורם לסערה בבלוטות הטעם שלי ומחזיר אותי לימי שישי של ילדותי, אל הארומה של בורקסים, עוגות ועוגיות תוצרת בית שהיינו טורפים בעודם חמים.
