יש את הימים האלה שמרפי מגיע לבקר אותך. הימים ששום דבר לא מסתדר בהם. לא מדובר על דרמות גדולות, אבל איכשהו כל מה שתכננת באותו יום משתבש. זה היה אמור להיות יום פרודיקטיבי, מתוכנן למופת. ואז פדקס מביאים לך את החבילה הלא נכונה...
סי-באס צרוב על מצע רטטוי
״אתה בטוח שזה מה שאתה רוצה להכין כמנה ראשונה לליל הסדר?״ שאלה זוגתי במבט שאחריו אתה תוהה אם לא היה עדיף הבוקר להישאר במיטה ולשחק חולה. ״חשבתי שזו יכולה מנה ראשונה מאוד מוצלחת״ עניתי מנסה להישמע משכנע. ״להיפך, אני בטוחה שהמנה תהיה מוצלחת, אפילו מאוד מוצלחת״ היא הוסיפה, ״אבל להכין 25 מנות אישיות? כאלה שצריך להכין על המקום כדי שיהיו מוצלחות??״
עוגת פרג
חצי או שלם?״ שאל יעקב. ״שלם״ עניתי, ״חצי אני גומר עוד לפני שאני מגיע הביתה״. הוא כמובן לא היה צריך לשאול איזו עוגה. עוגת הפרג המיתולוגית של קונדיטוריית וייס בתל אביב הייתה הפינוק האולטימטיבי לשבת. עבורי, שגדלתי בבית שבו שבת לא הייתה שבת בלי לפחות שתי עוגות שונות, עוגת הפרג של וייס הייתה תחליף הולם לעוגות של אמא. חלק גדול מהחיים במדינה אחרת מזו שגדלת בה, זה למצוא פתרונות לצרכים פשוטים, כמו למשל פרג טחון טרי.
גלילות חצילים ממולאות בשר ברוטב עגבניות
מערכת היחסים ביני לבין חצילים במשך שנים הייתה של התעלמות הדדית. הוא היה שקוף עבורי. הייתי עובר על פני דוכן חצילים בשוק, ואפילו לא הייתי מבחין בו. כשמישהו היה מכין מנת חצילים הייתי מתעלם ממנה כאילו לא הייתה.
עוף בסילאן וסויה
״מה זה הטעם שיש לעוף?״ שאלה אמא כשהיא עדין מנסה לזהות אותו בעצמה, ״טעים?״ שאלתי בתגובה ״כן, אבל אני לא מצליחה לזהות אותו״. ״סילאן״ עניתי ״אתה מוסיף סילאן לעוף?״ ״כן, וגם סויה״.
בננה שוקולד ברד
הפעם הראשונה ששמעתי על בננה ברד הייתה בפריז מידידה אמריקאית אי אז בשנות ה80 של המאה הקודמת, והשילוב נשמע לי ממש מוזר. לחם בננה? כאילו מה, שמים בננה על לחם? מה יהיה הדבר הבא, לחם תפוז? ״מה, אף פעם לא שמעת על בננה ברד?״ שאלה הידידה שלי בתדהמה, מסתכלת עלי כאילו הייתה לי ילדות עשוקה.