״אמא קנתה את העוגיות האלה שאנחנו אוהבים״ קרא אלי אחי הקטן מיד כשחזרתי הביתה מבית ספר. ״איך אתה יודע?״ הקשיתי, ״זה עוד לא פסח״, ״ראיתי אותן כשהיא הוציאה אותן מהסל.״ הוא ענה. בלוטות הטעם שלי הגיבו מיד ודרשו סיפוק מיידי. ״איפה אמא?״ שאלתי מנסה שהרוק לא ייזל לי מהפה.
״אתה באמת יודע לבשל?״ שאלה איזבל (שם מומצא בהחלט) כשישבנו לפנות בוקר במסעדה קטנה בפריז אחרי בילוי של לילה רווי אלכוהול. במעורפל זכרתי שדיברנו במשך הערב על אוכל ועל בישולים. כנראה שהאלכוהול גרם לי להרגיש לפחות גורדון רמזי כי עניתי ״כן, אני מבשל מצוין״ מנסה להרשים את איזבל.
דן, חבר ילדות שלי, ואני בילינו ביחד ימים ארוכים של הנאה. באחת הפעמים אמא שלו הציעה לנו לאכול ושאלה אם אני אוהב פשטידה. ״מאוד״ השבתי בשמחה. פשטידה מרוקאית הייתה אחד המאכלים האהובים עלי.
יש אנשים שכשאתה אומר להם שיש היום קובה במרק לארוחת ערב, מיד אתה רואה להם בעיניים מבט של ערגה, וכמעט יכול לשמוע את הבטן שלהם מקרקרת. אחת מהאנשים האלה היא זוגתי שתחיה
