יש כאלה שקוראים לקציצות בשר ברוטב עגבניות אוכל של ילדים. אם ככה, אז אני ילד. קציצות בשר ברוטב עגבניות הן אחד המאכלים היחידים שאני אוהב מאז שאני זוכר את עצמי. בכלל, יש מעט מאוד מאכלים שאני עדיין אוהב כמו בעבר. מאמא למדתי שאם מכינים קציצות ברוטב עגבניות, כדאי תמיד להכין כמות כפולה, וגם אז לא בטוח שזה יספיק.
יש מאכלים שאף פעם לא נמאס לי מהם. אחד מהם הוא הקובה. בין אם זה קובה אדום, צהוב, חמוסטה, קובה ניא או קובה נבלוסיה, שחלק מכירים אותו כקובה מטוגן. אני אוהב את כולם. בחלק מהם, כמו הקובה חמוסטה, הקובה החמוץ, לקח לבלוטות הטעם שלי לא מעט זמן להתרגל ולאהוב. אבל עם הקובה המטוגן זו הייתה אהבה מהביס הראשון.
״אולי תכין לי את העוגיות האלה?״ שאלה אותי הזוגה במבט רך, אותו מבט ששמור לפעמים בו רוצה משהו, ״העוגיות האלה?״ אני עונה במבט מתמם, ממשיך את המשחק. ״כן, העוגיות האלה״ היא עונה. ״אני לא יודע למה את מתכוונת״ אני ממשיך להעמיד פנים.
כילד, מאוד אהבתי תפוחי אדמה. הייתי יכול לאכול תפוחי אדמה כל יום. שניצל עם פירה, או תפוחי אדמה מבושלים עם בשר או עוף היו בשבילי ארוחת גורמה. בימים שאמא בישלה את אחד מהתבשילים האלה, מילד שלא אוכל כלום הפכתי לילד שמסיים את המנה ושואל אם יש עוד.
בילדותי, היו שני סוגי לחמים. לחם לבן ולחם שחור. לשבת היו גם חלות, חלה עגולה מתוקה וחלה רגילה. כשרצו לפנק אותנו קיבלנו לחמניות. לא שכאן היה מבחר גדול יותר, גם כאן היו שני סוגים, לחמנייה ארוכה, ולחמנייה עגולה. כמו שכבר סיפרתי,
לפני כמה (וכמה) שנים, כשהבן הגדול שלי היה עדיין קטן, היינו יוצאים לטיול יומי ברחובות השכונה בה גרנו. השכונה עדיין הייתה קטנה, עם חנויות קטנות של בעלי מלאכה, מסעדות משפחתיות וקפה אחד מיתולוגי.
״אני אכין מנה ראשונה״ אמרתי לאמא כשהיא התקשרה לשאול אם נבוא לראש השנה. ״באמת?״ ענתה אמא, ״ממש לא צריך״. ״אני יודע שלא צריך״ עניתי, ״אני רוצה״. ״טוב אם אתה ממש רוצה, אז בסדר, אבל תצטרך להכין את זה פה, אצלנו״
